ריצוי!
מתי הוא הופך להיות אחד מדפוסי ההתנהגות
ההרסניים ביותר שיש?
*****
כבר זמן רב שאני רוצה לכתוב על ריצוי
ולא מצליחה.
מנסה להעביר במילים ולספר
על נזקי הריצוי
אותם חוויתי על בשרי.
אך בכל פעם שניסיתי לכתוב – נעצרתי.
לא היה קל להיזכר
בתחושות האשמה והכעס שעלו בי
על זמנים בהם ביטלתי את עצמי,
את צרכי, רצונותי ורגשותי שוב ושוב…
בהם אפשרתי לא.נשים לחצות את הגבולות שלי
כדי להרגיש שייכת
אהובה
מוערכת.
על זמנים בהם אמרתי "כן"
גם כשזה היה "לא" מוחלט!
👣🌿🦉
אבל בשבועיים האחרונים
תוך כדי עבודת הכנה
על ההרצאה והסדנה החדשה שלי
(ייסס!!! סוף סוף וממש בקרוב!!!)
משהו השתחרר,
והנה אני כותבת.
✨️🌻🍂✨️
אם תפתחו את הערך ריצוי במילון תגלו
שההגדרה היא – פיוס. שידול. הבעת רצון.
ובאנגלית – To Please. לרצות.
הצורך לרצות הוא בראש ובראשונה
טבעי, אנושי וחשוב.
כשריצוי מגיע מתוך נתינה לצורך נתינה,
מתוך אכפתיות,דאגה, אהבה –
הרי זה נפלא.
לוותר ולהתפשר אלה תכונות המאפשרות גמישות
ופותחות הזדמנויות להיכרות עם דברים חדשים.
וגם זה – נפלא.
מתי ריצוי הופך להיות הרסני?
כאשר אדם מבטל באופן קבוע
את צרכיו ורגשותיו
כדי לזכות באהבה, נראות והערכה,
או כאשר הריצוי מגיע מפחד –
פחד לאכזב
פחד להכעיס
פחד לחוש דחייה
ומכאן
המדרון הוא חלקלקל
אל תחושת קורבנות
ביטחון עצמי ירוד
תחושת בדידות
כעס מצטבר
פגיעה
דיכאון
אשמה
ובושה
ובמילים אחרות – הרס עצמי.
ולמה?
כי ריצוי שכזה לא באמת מביא אהבה.
לא באמת יוצר תחושת שייכות.
לא באמת מעלה את הערך העצמי.
הוא עושה בדיוק את ההפך!
🌼
ואם משהו מהדברים שכתבתי מוכר לכםן
ואולי אפילו העלה איזה שהוא כיווץ בבטן,
ויש בכם קול שרוצה לשנות
ולצאת מהתקיעות והתסכול שיוצר הריצוי,
אני ממליצה להתחיל משלושה צעדים חשובים:
👣 לשים לב – מתי ועם מי אני בריצוי? והאם זה מסב לי תחושת הקלה, שמחה, ביטחון (נתינה מרצון אמיתי, פניות ויכולת)? או שמא אני בכיווץ, כעס, מרמור או עצב (נתינה מעצמי מתוך פחד מעימות או רצון לאהבה ונראות)?
👣 ללמוד להגיד *לא* – "אני לא יכול/ה כרגע". "אני לא רוצה". "זה לא נעים לי".
👣 לתרגל אסרטיביות – ללמוד לתקשר את רגשותי וצרכי ולשים גבולות מתוך כבוד לעצמי ולאחר. (וזו אינה אגרסיביות!!!)
ואם אתם זקוקים או זקוקות לעזרה והכוונה נוספת
פשוט תכתבו לי ואהיה עבורכןם.