כעס

אני: "בואי תביאי את הכעס לבמה", ביקשתי מאפרת (שם בדוי) שסיפרה לי שהיא כל הזמן כועסת ואפילו לא יודעת על מה. הכל מכעיס אותה.

היא: “סליחה??? לא הבנתי”

אני: "בואי ניתן חיים לכעס. תראי לי איך הוא נראה. תני לו תנועה, קול, מילים. את יכולה להשתמש בבדים, בכריות, במסכות…"

היא לקחה בדים מכל הצבעים והניחה אותם בערמה ומסביב סידרה כריות במעגל. את הבד האדום היא הניחה על כתפיה כמו גלימה ונעמדה במרכז ערמת הבדים שעל הריצפה.

הסברתי לה שעכשיו הכעס הופך להיות ישות, דמות בפני עצמה ומרגע זה היא בדמות. ביקשתי שתראה לי איך הדמות הזאת נעה, איזה קולות היא משמיעה. שתתן לה חיים.

היא התחילה לנוע בהיסוס ובחוסר מנוחה בין הבדים והכריות. לאט לאט התנועה המתונה הפכה ליותר ויותר ברורה ואגרסיבית. היא התחילה לשאוג כמו לביאה בכלוב. הכתה עם אגרופיה בכריות, העיפה את הבדים ושאגה בקולי קולות. אחרי שתיים שלוש דקות היא נעצרה מתנשמת ומתנשפת. ניצלתי את ההפוגה ופניתי אליו, לכעס.

אני: "שלום לך, הכעס של אפרת"

היא: "שלום"

אני: "אני רואה שאתה מאוד סוער וחסר מנוחה. אתה מכיר את אפרת כבר הרבה שנים"?

היא: : "כן. כבר 15 שנים"

אני: "מתי הגעת אליה"?

היא: "בגיל 12"

אני: "מה קרה בגיל 12"?

היא: "אבא עזב"

היתה שתיקה. עם השתיקה עלה הכאב והגיעו הדמעות. היא הורידה את הבד האדום מעליה ויצאה מהתפקיד. עכשיו היה אפשר לראות לרגע את הכעס מהצד. היה אפשר להבין את המקור שלו ולבחון לעומק את ההשפעה שלו על מהלך החיים שלה. היה אפשר לדבר עם הילדה/נערה בת ה 12 שננטשה ולאפשר לאפרת הגדולה של היום לתת לה כוחות מחדש ועוגן מנחם ומרפא שילווה אותה, כי הילדה הזאת נמצאת שם תמיד.

וזאת דוגמא אחת מיני רבות לקסמה של הפסיכודרמה. זה העומק הייחודי והחווייתי שהיא מביאה איתה. אנחנו לא רק מדברים על. אנחנו חווים זאת יחד, כאן ועכשיו. חווים את הרגש, את הסיפור, את הגוף והנפש, את האמונות, הדפוסים והתגובות שלנו למציאות שלנו.

ולא, לא צריך להיות שחקנים, שוחרי תיאטרון או בעלי ניסיון קודם בשביל לעבור תהליכי פסיכודרמה. המרחב הזה מתאים לכולן.ם. הוא מוגן, ובטוח ומאפשר להביא אותנטיות, ספונטניות, יצירתיות – המצויים בכל אדם.