מה ההבדל בין אשמה לבושה?
ומי מהם הרסני יותר לחיינו?
**הבהרה חשובה לפוסט זה – רגע לפני שתקראו**
הפוסט פותח בסיפור המבוסס על תהליך טיפולי בקליניקה.
כל פרטי האדם/האישה בפוסט שונו לחלוטין מתוך שמירה על פרטיות המטופלים/ות.
**************
הוא הגיע אלי שבר כלי.
גבר בן 50 בתוך משבר אמון במערכת יחסים,
עייף. מותש. שבור.
נראה היה לו שכל מה שהוא בנה ויצר במשך למעלה מ-20 שנה מתמוטט לנגד עיניו
וכל הזעם, הכאב והעצב קיבלו צורה של דיכאון עמוק
והתמוטטות נפשית שהקשתה עליו לתפקד.
ויצאנו לתהליך 
מפגש, ועוד מפגש…ועוד…
הוא מספר ואני מקשיבה ולומדת
הוא מסתובב סביב עצמו, אומר לא אומר
ואני מנסה להגיע לשורש…להבין יותר…
ואז
במפגש הרביעי הוא הגיע אלי כבוי יותר מאי פעם
בקושי הצליח לדבר אפשר היה לראות את הכאב שלו
כמעט בכל תנועה ובכל דמעה…
ואחרי כמה דקות של שתיקה ובכי זה פתאום יצא:
"הכל קרה באשמתי" הוא אמר.
"אם לא הייתי עסוק כל כך
אם הייתי נמצא יותר בבית
אולי כל זה לא היה קורה…".
ואני כבר אומרת לעצמי בראש – אשמה קלאסית…
אבל אז הגיע עוד גל עצום של כאב ובין פרצי הבכי זה פשוט יצא:
"דיקלה, אני מתבייש.
איזה מין בן אדם אני שמרשה לעצמו להתמוטט ככה מול הילדים שלו.
איזה מין אבא אני שלא רוצה לקום מהמיטה בבוקר, גם לא בשביל הילדים שלו…
אני בן אדם חלש, טיפש, חסר עמוד שדרה אולי עדיף לי בכלל להעלם…".
ואני כבר מבינה – הבושה הרימה את ראשה.
וברגע שהוא הצליח לדבר אותה ולא להישאר איתה לבד
תנועה חדשה התחילה בתוך הנפש ובתוך התהליך.
****
ואם לא לגמרי הבנתם,
אני רוצה לחדד עוד טיפה לגבי ההבדל בין בושה ואשמה
ולגבי המשמעויות של כל רגש.
**באשמה**
אנחנו מפנים את האצבע כלפי ההתנהגות שלנו.
**בבושה**
אנחנו מפנים את האצבע כלפי עצמנו – כלפי המהות שלנו כאדם.
למשל…
אכלתי פרוסת גבינה ענקית (במקרה האישי שלי, כשמדובר בעוגות גבינה זה יותר לכיוון חצי תבנית…)
באשמה אני אגיד: "זה היה טפשי מצידי לאכול את העוגה. עשיתי טעות שאכלתי אותה" –
כאן ההתנהגות שלי היא הטעות.
בבושה אני אגיד: "איזו טיפשה אני שאכלתי את העוגה. אני בן אדם נוראי שתמיד הורס הכל,
אני חלשת אופי ולא מסוגלת אף פעם לסתום את הפה" –
כאן הטעות היא לא בהתנהגות אלא
אני הטעות!!
אם לא הייתי כזאת, לא הייתי אוכלת את העוגה מלכתחילה.
מצליחים לראות את ההבדל וגם את הקשר?
אם כן, סביר להניח שהבנתם שעם אשמה "קל" יותר לעבוד. כי אשמה בסופו של דבר היא רגש טבעי
המשמש כמצפן פנימי לערכים שלנו.
זהו רגש שיכול להוביל אותנו ללמידה ורצון לשינוי.
ברור שכאשר אשמה הופכת להיות נתח נכבד מחיינו
היא תוביל להרבה סבל וכאב, ולא נמעיט מהמקומות ההרסניים של האשמה.
בבושה – זה כבר סיפור אחר, הרבה יותר מסוכן.
הבושה מובילה לערך עצמי נמוך מאוד ויכולה לגרום לדיכאון,
התמכרויות,
הימנעויות,
הפרעות אכילה,
הרס עצמי,
והרשימה עוד ארוכה.
****
אז מאיפה מתחילים ואיך בכלל משחררים בושה ואשמה?
בתהליכים שלי אני ממקדת את התהליך בשלושה אלמנטים עיקריים:
הכרה ותשומת לב – בושה מביאה איתה הרבה בדידות. להכיר בה ולדבר עליה עם אדם נוסף יוצר מעט הקלה ומאפשר להיות יותר בתשומת לב ביום יום מתי עולה הבושה וכיצד היא משפיעה על החיים.
לגעת בשורש – לרוב אנחנו נושאים איתנו בושה מגיל צעיר בעקבות דברים ששמענו וחווינו, או אמונות שהוטבעו בתוכנו בתקופת הילדות.
אין מנוס מלעבוד ולגעת במקומות האלה כדי לרפא ולשחרר בושה ואשמה.
חמלה עצמית – אחד הדברים החשובים ביותר לשחרור וריפוי אשמה ובושה.
זה דורש תרגול ומחשבה ברמה היומיומית
אך התוצאות של זה מאוד משמעותיות.
